מיהו ג'יפאי? / מאת יערה בר לב
מדי פעם מתעוררת השאלה מיהו "ג'יפאי"? האם התואר שייך למי שנוסע על הדבר האמיתי, כלומר JEEP או לכל מי שיש לו רכב שטח כזה או אחר. האם ההגדרה היא לחיות שטח מאובקות מסריחות מחוסר מיקלחת, שגורסות חצץ עם השיניים ומעקמות בזנטים עם הלשון בלבד או שכל דג הנוסע באקוריום ממוזג רשאי לקרוא לעצמו ג'יפאי?
אני אנסה לתת כאן את ההגדרה שלי.
ראשית התואר ג'יפאי אינו תואר בו אתה מכנה את עצמך אלא תואר המוענק לך ע"י הסביבה, כלומר אנשים אחרים חושבים שמגיע לך להקרא ג'יפאי.
בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ... ויאמר אלוהים קום והתהלך בארץ...
לפני לא הרבה זמן, פחות מעשרים שנה לא היו הרבה ריכבי שטח, מי שהיה צריך או רצה להסתובב בשטח נאלץ לבחור בין ג'יפ לבין ג'יפ. (נכון היו בליזרים ועוד אמריקאיות מפלצתיות אבל הם לא החזיקו מעמד בשטח לאורך זמן). באותה תקופה כמעט ולא היו שבילים מסומנים בציבעי טמבור ולא היו שלטים בצמתי המדבר שהכריזו על שמות הרחובות. יכולת להכנס לשטח ולא לראות רכב אחר במשך שבוע לפחות. מטבע הדברים האנשים שהסתובבו אז בשטח היו חייבים לשלוט במספר מיומנויות על בורין: לדעת לנהוג כמו שצריך בכלים פשוטים ומחוסרי שיכלולים, להכיר בעובדה שלא נוסעים בכל מקום ויש מגבלות לכלי הרכב שלך, להכיר כל חלק ברכב שלך על מנת שתוכל לתקנו אם התקלקל, להכיר את השטח ולנווט לפי מפה ומצפן שמש ירח וכוכבים, לדעת למצוא מים שפירים, לבשל על מדורה, להתאפק ולא לקטר אם אין מקלחת מס' ימים, לטפל בעקיצות כוויות נקעים ושברים כי להגיע לרופא יכול לקחת המווווון זמן. יותר מזה, לדעת שאם נתקלת במי שזקוק לעזרה אתה עוזב הכול ועוזר לו כי מחר אתה יכול להיות באותו מצב וקהילת השטח אז היתה קטנה מאוד וכולם הכירו את כולם.
בגלל כל הצרכים האלה רק מתי מספר שרדו והמשיכו להסתובב בשטח, מי שלא אהב את השטח עם כל הדרישות האלה לא המשיך. היה צריך באמת לאהוב את השטח הפתוח, את השמש והגשם, את החום והקור, את הזבובים והיתושים ובעיקר את הבדידות על מנת להפוך לג'יפאי אמיתי. יש לי חבר שעומד ברפת וחולב פרות ופתאום מתקשר מישהו ואומר: אני נמצא בדרום אבל הלכתי לאיבוד, החבר שלי אומר, תגיד מה אתה רואה מסביב? והנ"ל אומר יש כאן 3 עצי שיטה בטור סלע מימין עם פס שחור באלכסון ושני עורבים ואז החבר שלי אומר לו: טוב תמשיך צפונה עוד קילומטר יש צומת תפנה ימינה סע לאורך הערוץ עד שתגיע ל... ואז תצא לכביש. בדרך כלל זה מספיק אבל אם תגיע שיחה נוספת בסגנון אני תקוע כי נשבר לי הציפלינג של השטנגה אז החבר שלי יעזוב הכול ויסע לחלץ אותו גם אם זה בשתיים לפנות בוקר... האיש הזה בעיני ולא רק בעיני הוא ג'יפאי.
אחוות הג'יפאים הפכה לא מכבר למיתוס והפתגם לא משאירים פצועים בשטח לא הגיע רק מצה"ל.
נכון להיום יש המון רכבי שטח, חלקם גם מטיילים מפעם לפעם כל אחד ברמה אחרת של הכרות עם ריכבו ועם השטח. אם תכנס למדבר ותתפוס לך איז עץ בפינה רוב הסיכויים שתמצא שם שאריות של מי שהיה שם לפנך, וקרוב לודאי שכל פרק זמן כזה או אחר יעבור בסביבה איזה רכב. לבד אין לך סיכוי להיות.
הקידמה הגיע לכל פינה, רוב רכבי השטח המודרניים שיש היום פוטרים את הנהג מלהיות מיומן בנהיגה, שבילים מסומנים, שילוט בכל פינה ומחשבים ניידים עם מכשירי ג'י פי אס פוטרים את המטייל מהצורך לקרוא באמת מה מופיע על המפה. מקררים לרכב וציוד מחנאות עתיר ידע ושיכלולים מאפשרים שינוע מצרכים ובישול בתנאים של בית, חברות גרירה וביטוחי גרירה כאלה ואחרים פוטרים את הצורך להסתמך על חברות ועזרה הדדית.
לפני מס' שנים קיבלתי פתאום קריאה טלפונית ממכר, איש היטק שרכש לא מכבר דיסקו וירד איתו למכתש רמון. אני תקוע שאג האיש למכשיר הטלפון אני צריך חילוץ!! מאחר ובאותו זמן הייתי בקצה השני של הארץ הרמתי אני טלפון לחבר שמתגורר במצפה רמון איש שטח וותיק שבמקרה גם נוסע עד היום על סופה ובקשתי ממנו שיחבור לאותו מכר כי אני לא הצלחתי להבין היכן הוא ומה מהות התקלה. החבר עזב הכול ויצא לחפש את התקוע, בסופו של דבר התברר כי יש לו תקר בגלגל והוא לא מצליח לפתוח את אחד האומים. בסיום ה"חילוץ" הקשה שואל המכר את החבר שלי "מה מגיע לך? והחבר שלי ענה: "תגיד לנמרוד שהוא חייב לי טובה". המכר שנפגשתי איתו ימים ספורים לאחר מכן פשוט לגלג באוזני על החבר הדפוק שלי שלא יודע לקחת כסף...
אז מי כאן ג'יפאי בסיפור הזה?
בפסח לפני 3 שנים באזור הנחלים הגדולים ראיתי בשביל צדדי רכב שעומד על ג'ק ללא גלגל קידמי ולידו אוהלים ואנשים, סטיתי מהנתיב שלי ונסעתי לכיוונם, שאלתי אם הם צריכים עזרה. מסתבר שכן הם צריכים עזרה, מיסב גלגל של הרכב נהרס והם מושבתים. הרכב הנוסף שהיה איתם נסע אל מיחוץ לשטח לחפש מיסב כזה אבל אין סיכוי שהוא יחזור ביומיים הקרובים כי רק אז יפתחו את החנויות, הם כאן כבר יומיים ואני הראשון שעצר לשאול אם הם צריכים משהו למרות שהשביל ממנו באתי דמה לכביש החוף מבחינת עומס התנועה. במקרה היה לנו בשיירה מיסב כזה וכמובן גריז וכלים מתאימים, אחרי שעה הם יכלו להמשיך בתנועה. אבל זה לא הענין גם מי שאין לו מיסב יכול לעצור ולהשאיר מים או מצרכי מזון למשפחה שנאלצה להשאר בשטח יותר זמן מהתיכנון המקורי ונשארה ללא אמצעי קיום בסיסיים.
איפה היו כל ה"ג'יפאים"?
בעבר ידענו כי מי שיוצא לשטח נוקט בכל אמצעי הזהירות האפשריים על מנת לא להטריח אנשים אחרים בחילוץ כזה או אחר, אם כבר היתה מגיעה קריאה לעזרה ידענו כי הרבה זעה כבר הוגרה ולכן יצאנו בחפץ לב. מה גם שהיה ברור לנו כי אם המצב יהיה הפוך לא תושב קריאתנו ריקם. נכון להיום אנשים (בעלי רכבי שטח) יוצאים לשטח ללא נקיטת שום אמצעי זהירות, לא כלי עבודה, לא רצועות עוגנים וציוד בסיסי, ללא הכנה מוקדמת על מצב השטח או למרות הידיעה כי הם ישקעו בודאות, לוקחים גם את האישה והילדים על מנת להפעיל לחץ פסיכולוגי על המחלצים בפוטנציה וצועקים "דחוף דחוף חילוץ בירקון" ואז דון קישוטים אחרים עם המון רצון טוב אבל חוסר יכולת וחוסר ידע נוסעים ל"חלץ" אותם ואז הכותרת בפורום היא: "דחוף דחוף דחוף דחוף 4 כלים שקועים בירקון" וכן הלאה וכן הלאה.
אז לסיום, לא רק מי שנוסע על JEEP הוא ג'יפאי, נכון להיום יש ג'יפאים שיש להם ריכבי שטח אחרים ולא JEEP אבל באותה נשימה, לא כל בעל רכב שטח הוא ג'יפאי לפי ההגדרה שלי למונח.
מאת יערה בר לב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה